ממשלת ארגנטינה - היסטוריה

ממשלת ארגנטינה - היסטוריה


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

סוג ממשלה:
הרפובליקה הנשיאותית
עיר בירה:
שם: בואנוס איירס

חטיבות מנהליות:
23 פרובינציות (פרובינציות, יחיד - פרובינציה) ועיר אוטונומית אחת*; בואנוס איירס, קטמארקה, צ'אקו, צ'ובוט, סיודאד אוטונומה דה בואנוס איירס*, קורדובה, קורריאנטס, אנטרה ריוס, פורמוזה, ג'וג'וי, לה פמפה, לה ריוחה, מנדוזה, מיסיונס, נוקן, ריו נגרו, סלטה, סן חואן, סן לואיס, סנטה קרוז, סנטה פה, סנטיאגו דל אסטרו, טיירה דל פואגו - אנטרטידה אי איסלנאס דל אטלנטיקו סור (טיירה דל פואגו - אנטארקטיקה ואיי האוקיינוס ​​האטלנטי), טוקומן
הערה: ארה"ב אינה מכירה בטענות לאנטארקטיקה
עצמאות:
9 ביולי 1816 (מספרד)
חג לאומי:
יום המהפכה (יום המהפכה במאי), 25 במאי (1810)
חוּקָה:
כמה קודמים; בתוקף האחרון ב -11 במאי 1853; תוקן פעמים רבות, האחרון בשנת 1994 (2016)
מערכת החוק:
מערכת משפט אזרחי המבוססת על מערכות משפט מערב אירופה; הערה - באמצע 2015 אימצה ארגנטינה קוד אזרחי חדש, שהחליף את הקודם בתוקף מאז 1871
השתתפות ארגון המשפט הבינלאומי:
לא הגיש הצהרת סמכות שיפוט של בית המשפט; מקבל את סמכות השיפוט של ICCt
אֶזרָחוּת:
אזרחות מלידה: כן
אזרחות ממוצא: כן
אזרחות כפולה מוכרת: כן
דרישת תושבות להתאזרחות: שנתיים
זְכוּת הַצבָּעָה:
גילאי 18-70; אוניברסאלי וחובה; גילאי 16-17 - אופציונלי לבחירות לאומיות
רשות מנהלים:
ראש המדינה: הנשיא מאוריסיו מקרי (מאז 10 בדצמבר 2015); סגנית הנשיא גבריאלה מיצ'טי (מאז 10 בדצמבר 2015); שימו לב - הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה
ראש הממשלה: הנשיא מאוריסיו מקרי (מאז 10 בדצמבר 2015); סגנית הנשיא גבריאלה מיצ'טי (מאז 10 בדצמבר 2015)
קבינט: קבינט שמונה על ידי הנשיא
בחירות/מינויים: נשיא וסגן נשיא שנבחרו ישירות באותה הצבעה ברוב קולות ברבים, לתקופה של 4 שנים (זכאי לכהונה שנייה ברציפות); הבחירות נערכו לאחרונה בשני מחזורים ב -25 באוקטובר וב -22 בנובמבר 2015 (הקרוב יתקיימו באוקטובר 2019)
תוצאות הבחירות: מאוריסיו מקרי נבחר לנשיא בסיבוב השני; אחוז הקולות בסיבוב הראשון - דניאל SCIOLI (PJ) 37.1%, Mauricio MACRI (PRO) 34.2%, Sergio MASSA (FR/PJ) 21.4%, 7.3%אחרים; אחוז הקולות בסיבוב השני - מאוריסיו מקרי (PRO) 51.4%, דניאל SCIOLI (PJ) 48.6%
רשות מחוקקת:
תיאור: הקונגרס הלאומי הדו -קומרי או קונגרסו נשיונל מורכב מ:
הסנאט (72 מנדטים; חברים שנבחרו ישירות בבחירות מרובות מושבים ברוב קולות פשוטים לכהונה של 6 שנים כאשר שליש מהחברות נבחרות אחת לשנתיים)
לשכת הצירים (257 מנדטים; חברים שנבחרו ישירות במחוזות מרובי מושבים על פי הצבעות יחסיות, החברים מכהנים ל -4 שנים וחצי מהחברות מתחדשות אחת לשנתיים)
בחירות: הסנאט - נערך לאחרונה ב -22 באוקטובר 2017 (הקרוב יתקיים באוקטובר 2019)
לשכת הצירים - התקיימה לאחרונה ב- 22 באוקטובר 2017 (תתקיים באוקטובר 2019)
תוצאות הבחירות: הסנאט - אחוז קולות לפי גוש או מפלגה - NA; מושבים לפי גוש או מפלגה - Cambiemos 12, UC 6, PJ 4, FRC 2
לשכת הצירים - אחוז קולות לפי גוש או מפלגה - NA; מושבים לפי גוש או מפלגה - Cambiemos 61, UC 28, PJ 18, FR 7, FCS 3, FRC 2, 8 אחרים
הרשות השופטת:
בית המשפט העליון (ים): בית המשפט העליון או קורטה סופרה (מורכב מנשיא בית המשפט, סגן נשיא ו -5 שופטים)
בחירת שופטים ותקופת כהונה: שופטים שמונו על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנאט; שופטים יכולים לכהן עד פרישת חובה בגיל 75
בתי משפט כפופים: ערכאות ערעור, מחוזות וטריטוריאליות ברמה הפדרלית; בתי משפט עליונים, ערכורים וערכאה ראשונה ברמה המחוזית
מפלגות ומנהיגים פוליטיים:
Cambiemos [Mauricio MACRI] (קואליציה של CC-ARI, PRO ו- UCR)
אחדות האזרחים או האוניברסיטה [כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר]
הקואליציה האזרחית ARI או CC-ARI [אליסה קאריו]
חזית אזרחית עבור סנטיאגו או FCS [Gerardo ZAMORA]
פרווניסטים מתנגדים (PJ Disidente) או פרווניזם פדרלי (סיעת ימין של PJ המתנגדת לקירשנר) [אדוארדו DUHALDE]
חזית לחידוש קונקורד או FRC
חזית לניצחון או FpV (סיעת שמאל של PJ) [כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר]
מפלגת שופטים או PJ [חוזה לואיס GIOJA]
פרוגרסיסטיות [מרגריטה סטולביזר]
איגוד אזרחי רדיקלי או UCR [Lilia PUIG DE STUBRIN]
חזית התחדשות (Frente Renovador) או FR [Sergio MASSA]
הצעה רפובליקנית או PRO [Mauricio MACRI]
מפלגה סוציאליסטית או נ.ב. [אנטוניו בונפטי]
יונייטד לחלופה חדשה או UNA (כולל FR)
מפלגות מחוזיות רבות


איזה סוג של ממשלה יש לארגנטינה?

ארגנטינה היא רפובליקה דמוקרטית נשיאותית שבה הנשיא הוא ראש המדינה וראש הממשלה, ומפקד הכוחות המזוינים. הממשלה פועלת בשלושה סניפים: הרשות המבצעת, המחוקקת והרשות השופטת. הנשיא החזק ביותר מבין שלוש זרועות השלטון ובעל הכוח לנסח את הצעות החוק שלו, להכריז על מצב חירום או מלחמה ולהשעות את החוקה.


ארגנטינה - רקע פוליטי

ההיסטוריה הפוליטית בארגנטינה מתוארכת למאה השש עשרה כאשר חוקרים ספרדים ביקרו לראשונה באזור. ספרד הקימה מושבה קבועה במה שהיא כיום בואנוס איירס בשנת 1580. בשנת 1776, ספרד יצרה את סגן מלכותו של R ío de la Plata וארגנטינה הפכה לנמל פורח וחלק בלתי נפרד מהאימפריה. ב- 9 ביולי 1816 הכריזה ארגנטינה רשמית על עצמאותה מספרד בהנהגתו של Jos é de San Mart ín, שהיה כוח דומיננטי לעצמאות לאומית ברחבי היבשת. תבוסת הספרדים הביאה עמה תקופה ממושכת של עימותים בין הכוחות הפדרליסטיים והריכוזיות בארגנטינה כדי לקבוע את מבנה האומה העתידית. חוקת הרפובליקה הארגנטינאית פורסמה בשנת 1853. הכוחות השמרניים שלטו עד 1916, אז היפוליטו איריוגיין, מועמד האיחוד החופשי הראשון Uni ón C ívica Radical (UCR —Radical Civic Union), נבחר לנשיא בארגנטינה והפופולרי הראשון#x0027 בְּחִירָה. יריגוין הופל בשנת 1930 בהפיכה צבאית. אירוע זה קבע דפוס בהיסטוריה הפוליטית הארגנטינאית של חילופי דברים בין ממשלות אזרחיות וצבאיות, שנמשכו עד דצמבר 1983, כאשר המועמד הרדיקלי רא אלפא אלפונס ín קיבל את הנשיאות. ביולי 1989 נתן אלפונס ín את השלטון ליורשו שנבחר בחוקה, הפעם הראשונה שאירעה מאז 1928.

אחת המורשת של ההיסטוריה של ארגנטינה היא תופעת ה Per ónism, תנועת המונים שיצרה בשנות הארבעים על ידי חואן דומינגו Per ón, שעלתה לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1943. Per ón נבחר לנשיא בשנת 1946 וב -1948 הקים את מפלגת Per ónista, תנועה המתמקדת בתוכניות חברתיות ואידיאולוגיה לאומנית. איגודי עובדים ועניים עובדים היו הבסיס המכריע לתמיכה בפורניזם וב -1951 תרמו לבחירתו מחדש של נשיא ארצות הברית. הופל בשנת 1955, פר ón חזר מהגלות בשנת 1973 ונבחר מחדש לנשיא ארגנטינה. הוא מת בתפקיד, וזה היה הכאוס של ממשלת אשתו שהביא את ההפיכה ב -1976. העובדה שרבים מהמצוקות הפוליטיות במדינה נובעות מהתקופה בתקופה ה -20, למרות שהאידיאולוגיה נותרת כוח חזק בפוליטיקה הארגנטינאית והיא התגלתה ללא שינוי לאחר הדיקטטורות הצבאיות של שנות השבעים והשמונים. המדינה חזרה לדמוקרטיה בשנת 1983 לאחר שבע שנים של שלטון צבאי אכזרי. לפחות 10,000 ואולי עד 30,000 ארגנטינאים " נעלמו " במהלך השלטון הצבאי. העמדה לדין של מנהיגים צבאיים לשעבר המואשמים בפגיעה בזכויות אדם נותרה סוגיה מרכזית במדינה.

Ra úl Alfons ín נבחר לנשיא בשנת 1983, אך הוא לא הצליח לרתום את האינפלציה הנמלטת שפקדה את המדינה. כתוצאה מכך, קרלוס שאול מנם מהמפלגה הצדקנית נבחר לנשיא והתרחשה העברת השלטון הראשונה מנשיא נבחר דמוקרטי אחד לשני בהיסטוריה של המדינה. מנם, שחקן כדורגל לשעבר, קיצץ בהוצאות הממשלה וביצע ליברליזציה של הכלכלה, חנן למנהיגי הצבא לשעבר, והצליח להשיג יציבות כלכלית ופוליטית. בשנת 1994, הוא נבחר מחדש. למרות שניסה לכפות שינוי חוקתי שיאפשר לו לרוץ לכהונה שלישית, הוא נאלץ לקבל את יריבו, אדוארדו דוהאלדה, כמועמד המועמד לשופטים לנשיאות בשנת 1999 דוהאלדה הפסיד לפרננדו דה לה ר ྪ של ה- UCR.

De la R ྪ נכנס לתפקידו בשנת 1999, והתחייב לטפל בבעיות הכלכליות במדינה, אך בתחילת 2001 המשק ירד עוד יותר למיתון. קרן המטבע הבינלאומית (קרן המטבע הבינלאומית) העבירה לָנוּ 22.7 מיליארד דולר בסיוע חירום בשני תשלומים (ינואר ואוגוסט), שהתברר כי לא הספיק. בדצמבר 2001, כשהמדינה מתנודדת על סף קריסה כלכלית, המפגינים המתפרעים אילצו את ההחלטה של ​​דה לה R ྪ#להתפטר. ארגנטינה כבדה כברירת מחדל לָנוּ 155 מיליארד דולר תשלומי חוב חוץ, המחדל הגדול ביותר בהיסטוריה. לאחר תקופה של חוסר יציבות שראתה שלושה מועמדים מקבלים את תפקיד הנשיאות ברציפות תוך מספר ימים, מינה הקונגרס את נשיא אדוארדו דוהאלדה ב -1 בינואר 2002. עד מהרה הכריז דוהאלדה על תוכנית כלכלית לפיחות פזו הארגנטינאי, שהוצמד לדולר במשך עשור. . הפיחות הכניס את ענף הבנקאות למשבר וחיסל הרבה מהחסכונות של מעמד הביניים. אלפי אנשים החלו לעזוב את המדינה, בעיקר עבור איטליה וספרד אלפים אחרים יצאו לרחובות, כשהם דופקים סירים ומחבתות במחאה על מצב כספם.

ארגנטינה היא רפובליקה, שההנהגה הלאומית היא בידי הנשיא, שנבחר בין ארבע שנים לשנת 1995 עד 2001. הנשיא עשוי לרשת את עצמו בתפקיד. הקונגרסו הלאומי (הקונגרס הלאומי) מורכב מסנאט בן 72 מושבים, שחבריו נבחרים ישירות לכהונה של שש שנים, ולשכת צירים בת 252 מושבים, שחבריה נבחרים ישירות לכהונה של ארבע שנים. גיל ההצבעה הוא 18 וההצבעה היא חובה עבור כל הארגנטינאים בין 18 ל -70.


ממשלת ארגנטינה

ראש המדינה: הנשיא אלברטו אנג'ל פרננדס (מאז 10 בדצמבר 2019) סגנית הנשיא כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר (מאז 10 בדצמבר 2019) הערה - הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה

ראש הממשלה: הנשיא אלברטו אנג'ל פרננדס (מאז 10 בדצמבר 2019) סגנית הנשיא כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר (מאז 10 בדצמבר 2019)

קבינט: קבינט שמונה על ידי הנשיא

בחירות/מינויים: נשיא וסגן נשיא נבחרים ישירות באותה הצבעה ברוב קולות (אם לזכות, על המועמד לקבל לפחות 45% מהקולות או 40% מהקולות ולהוביל 10 נקודות על המועמד במקום השני אם אף אחד מהם לא צריך מתרחש, מתקיים סיבוב שני) הנשיא מכהן בבחירות ל -4 שנים (כשירות לקדנציה שנייה ברציפות) שנערכו לאחרונה ב -27 באוקטובר 2019 (הבא יתקיים באוקטובר 2023)

תוצאות הבחירות: אלברטו אנג'ל פרננדס נבחר לנשיא אחוז הקולות - אלברטו אנג'ל פרננדז (TODOS) 48.1%, מאוריסיו מקרי (PRO) 40.4%, רוברטו לאבאגנה (עצמאי) 6.2%, שאר 5.3%

קריטריונים לאזרחות:

אזרחות ממוצא: כן

אזרחות כפולה מוכרת: כן

דרישת תושבות להתאזרחות: שנתיים

מערכת החוק:

זְכוּת הַצבָּעָה:

רשות מחוקקת:

תיאור: הקונגרס הלאומי הדו -קומרי או קונגרסו נשיונל מורכב מ:

הסנאט (72 מושבים חברים שנבחרו ישירות במחוזות מרובי מושבים ברוב קולות פשוטים לכהונה של 6 שנים עם שליש מהחברות שנבחרות אחת לשנתיים)

לשכת הצירים (257 מושבים נבחרים ישירות במחוזות מרובי מנדטים על ידי ייצוג פרופורציונלי חברי הצבעה מכהנים לכהונה של 4 שנים וחצי מהחברות מתחדשות אחת לשנתיים)

הסנאט - נערך לאחרונה ב -27 באוקטובר 2019 (הקרוב יתקיים באוקטובר 2021)

לשכת הצירים - התקיימה לאחרונה ב -27 באוקטובר 2019 (תתקיים באוקטובר 2021)

תוצאות בחירות: סנאט - אחוז קולות לפי גוש או מפלגה - מושבי NA לפי גוש או מפלגה - TODOS 13, Cambiemos 8, FCS 2, JSRN 1

לשכת הצירים - אחוז קולות לפי גוש או מפלגה - מושבי NA לפי גוש או מפלגה - TODOS 64, Cambiemos 56, CF 3, FCS 3, JSRN 1, 3 אחרים

סניף שיפוטי:

בית המשפט העליון (ים): בית המשפט העליון או קורטה סופרה (מורכב מנשיא בית המשפט, סגן נשיא ו -5 שופטים)

בחירת שופטים ותקופת כהונה: שופטים שמונו על ידי הנשיא ומאושרים על ידי שופטי הסנאט יכולים לכהן עד פרישת חובה בגיל 75

בתי משפט כפופים: בתי משפט לערעורים, מחוזות וטריטוריאליים ברמה הפדרלית, בתי משפט עליונים, ערכורים וערכאה ראשונה.

אזורים או מדינות:

23 פרובינציות (פרובינציות, יחיד - פרובינציה) ועיר אוטונומית אחת* בואנוס איירס, קטמארקה, צ'אקו, צ'ובוט, סיודאד אוטונומה דה בואנוס איירס*, קורדובה, קוררינטס, אנטרה ריוס, פורמוזה, ג'וג'וי, לה פמפה, לה ריוחה, מנדוזה, מיסיונס , Neuquen, Rio Negro, Salta, San Juan, San Luis, Santa Cruz, Santa Fe, Santiago del Estero, Tierra del Fuego - Antartida e Islas del Atlantico Sur (Tierra del Fuego), Tucuman

הערה: ארה"ב אינה מכירה בטענות לאנטארקטיקה

מפלגות ומנהיגים פוליטיים:

Cambiemos [Mauricio MACRI] (קואליציה של CC-ARI, PRO ו- UCR)

אחדות האזרחים או האוניברסיטה [כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר]

הקואליציה האזרחית ARI או CC-ARI [אליסה קאריו]

חזית אזרחית עבור סנטיאגו או FCS [Gerardo ZAMORA]

פרווניסטים מתנגדים (PJ Disidente) או פרווניזם פדרלי (סיעת ימין של PJ המתנגדת לקירשנר) [אדוארדו DUHALDE]

חזית לחידוש קונקורד או FRC

חזית לניצחון או FpV (סיעת שמאל של PJ) [כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר]

מפלגת שופטים או PJ [חוזה לואיס GIOJA]

פרוגרסיסטיות [מרגריטה סטולביזר]

איגוד אזרחי רדיקלי או UCR [Lilia PUIG DE STUBRIN]

חזית התחדשות (Frente Renovador) או FR [Sergio MASSA]

הצעה רפובליקנית או PRO [Mauricio MACRI]

מפלגה סוציאליסטית או נ.ב. [אנטוניו בונפטי]

יונייטד לחלופה חדשה או UNA (כולל FR)

מפלגות מחוזיות רבות

השתתפות ארגון המשפט הבינלאומי:

השתתפות הארגון הבינלאומי:

ייצוג דיפלומטי בארה"ב:

ראש המשימה: השגריר פרננדו ORIS DE ROA (מאז 24 בינואר 2018)

צ'נסי: 1600 ניו המפשייר אווניו NW, וושינגטון, 20009

קונסוליה כללית: אטלנטה, שיקגו, יוסטון, לוס אנג'לס, מיאמי, ניו יורק, וושינגטון הבירה

ייצוג דיפלומטי מארה"ב:

ראש המשימה: שגריר (פנוי) Charge d'Affaires טום COONEY (מאז 20 בינואר 2017)

שגרירות: Avenida קולומביה 4300, C1425GMN בואנוס איירס

כתובת דיוור: דואר בינלאומי: השתמש בכתובת רחוב השגרירות כתובת APO: שגרירות ארה"ב בואנוס איירס, יחידה 4334, APO AA 34034


תמריץ כספי

היה תמריץ כספי לארגנטינה לקבל את האנשים האלה. גרמנים עשירים ואנשי עסקים ארגנטינאים ממוצא גרמני היו מוכנים לשלם את הדרך להימלטות מהנאצים. מנהיגים נאצים גזלו מיליונים רבים מהיהודים שהם רצחו וחלק מהכסף הזה ליווה אותם לארגנטינה. כמה מהקצינים והמשתפים הנאצים החכמים יותר ראו את הכתובת על הקיר כבר בשנת 1943 והחלו לסלק משם זהב, כסף, חפצי ערך, ציורים ועוד, לעתים קרובות בשוויץ. אנטה פאבליץ 'וקאבל יועציו הצמודים היו ברשותו כמה שידות מלאות בזהב, תכשיטים ואמנות שגנבו מהקורבנות היהודים והסרבים: הדבר הקל על מעברם לארגנטינה במידה ניכרת. הם אפילו שילמו לקצינים בריטים כדי לאפשר להם לעבור דרך קווי בעלות הברית.


ארגנטינה: כרונולוגיה של הכנסייה

השליח פארלי פ 'פראט ואשתו פיבי שירתו במשלחת של חמישה חודשים לצ'ילה. במהלך שהותם בצ'ילה, הם קבעו כי יש צורך בתרגום ספרדי של ספר המורמון לספרדית.

1886 • סולט לייק סיטי, יוטה

התרגום הספרדי של ספר המורמון יצא לאור.

1923–25 • בואנוס איירס, ארגנטינה

משפחות פרידריך והופה, המתגיירות מגרמניה, עברו לבואנוס איירס והחלו לקיים פגישות בבתיהן ולהזמין את שכנותיהן. הם כתבו למנהיגי הכנסייה וקראו להם לשלוח מיסיונרים לארגנטינה.

דצמבר 1925 • בואנוס איירס

סניף Liniers, הסניף הראשון בארגנטינה, נוצר בבואנוס איירס. שישה חברים חדשים היו הראשונים שהוטבלו בארגנטינה.

25 בדצמבר 1925 • בואנוס איירס

הבכור מלווין ג 'באלארד ממניין השניים השליחים הקדיש את כל דרום אמריקה להטפת הבשורה.

אלדיה סיפואנטס, המתגיירת הראשונה דוברת הספרדית, הוטבלה.

ריינהולד סטוף נבחר לנשיא המשימה הדרום אמריקאית שהוקמה לאחרונה.

28 ביולי 1931 • בואנוס איירס

לואיג'י ומריאנטוניה נוטרו תרמו את רכושם ברחוב טונלרו בשכונת לינייר לבניית בית הישיבות הראשון בארגנטינה.

14 בפברואר 1934 • בואנוס איירס

אגודת הסיוע אורגנה במשימה הארגנטינאית עם כרמן דה אסקודרו כנשיא.

30 בספטמבר 1935 • בואנוס איירס

בית הספר היסודי הראשון בארגנטינה אורגן בסניף לינירס עם אנג'לה מריסיה דה פיירה כנשיאה.

9 בינואר 1937 • ארגנטינה

אל המנז'רו (השליח), כתב עת בשפה הספרדית של השליחות הארגנטינאית, פורסם לראשונה.

משפחות בוני ואוגיי, מהגרים שוויצרים, הביאו את הכנסייה לאזור קורדובה.

ממשלת ארגנטינה הפחיתה באופן דרמטי אשרות שהונפקו למיסיונרים מארצות הברית.

19 באפריל 1939 • באהיה בלנקה, ארגנטינה

לואיס קוסטנטיני נקרא כמיסיונר בבאהיה בלאנקה. הוא היה הראשון מבין חברים רבים שנקראו להטיף באזורים המקומיים שלהם.

נשיא המשימה ג'יימס לברקר ואשתו קייט נשארו לפקח על הכנסייה בארגנטינה, ומנהיגים מקומיים נקראו להוביל את סניפיהם.

14 באוקטובר 1943 • בואנוס איירס

אורסולה בונד, חברת סניף לינירס, תרמה את התרומה הראשונה להקמת מקדש עתידי בארגנטינה עשרות שנים לפני הכרזת מקדש.

ססיל ס 'יאנג, נשיאת אגודת הסיוע לנציגות הארגנטינאית, ארגנה את אגודת הסיוע ברחבי הארץ.

6–9 בינואר 1944 • בואנוס איירס

כנס הנוער הראשון בארגנטינה התקיים.

לימן ואפטון שריב וילדיהם הפכו למיסיונרים הראשונים בצפון אמריקה שנשלחו לארגנטינה בעקבות מלחמת העולם השנייה. בקרוב הגיעו עוד.

ינואר – פברואר 1952 • ארגנטינה

אחים מקומיים נקראו לנהל את רוב המחוזות ואת כל הסניפים ברחבי הארץ.

3 בפברואר 1954 • בואנוס איירס

הנשיא דיוויד או.מקיי ביקר את חבריו בארגנטינה, אישר לבנות בתי ישיבות ברחבי הארץ, ונפגש עם חואן פרון, נשיא ארגנטינה.

אפריל 1955 • סולט לייק סיטי

כתב העת Liahona, הפרסום הבינלאומי של הכנסייה, יצא לאור בספרדית. אל מנג'רו הופסק.

תוכנית בנייה מדורגת של בתי ישיבות אפשרה לבנות 20 בתי ישיבות חדשים בארגנטינה עד 1965, עם עוד 78 תוכננו.

גיליון מיוחד של עידן השיפור שמדגיש את התקדמות הכנסייה בדרום אמריקה כלל מאמר בנושא השליחות הארגנטינאית.

20 בנובמבר 1966 • בואנוס איירס

סכום בואנוס איירס ארגנטינה, האחזקה הראשונה דוברת הספרדית בדרום אמריקה, אורגן, עם אנג'ל אבראה כנשיא המוקד.

הנשיאות בצעירות הצעירים של ההימור בבואנוס איירס בארגנטינה החלה לארגן שיעורי סמינר ומכון ברחבי הארץ.

7–9 במרץ 1975 • בואנוס איירס

הנשיא ספנסר וו. קימבל ניהל בכנס אזור לחברים המתגוררים בארגנטינה, צ'ילה, פרגוואי ואורוגוואי.

30 באוקטובר 1978 • סאו פאולו, ברזיל

לאחר חנוכת מקדש סאו פאולו בברזיל, החלו הקדושים בארגנטינה לארגן טיולי אוטובוס להשתתף במקדש.

23 בנובמבר 1980 • לה פלאטה, ארגנטינה

האחזקה ה -20 בארגנטינה אורגנה בלה פלאטה.

אנג'ל אבראה נקרא למניין הראשון של השבעים, הרשות הכללית הראשונה מדרום אמריקה.

17–19 בינואר 1986 • בואנוס איירס

מקדש בואנוס איירס ארגנטינה הוקדש על ידי הנשיא תומאס ס. מונסון מהנשיאות הראשונה. אנג'ל אבראה נקרא כנשיא המקדש.

5 במרץ 1994 • בואנוס איירס

מרכז הכשרה מיסיונרי הוקדש בשטח בית המקדש בבואנוס איירס בארגנטינה.

25 בפברואר 1996 • ברילוצ'ה, ארגנטינה

סכום ברילוצ'ה ארגנטינה, ה -50 בארגנטינה, אורגן.

11 בנובמבר 1996 • בואנוס איירס

הנשיא גורדון בי הינקלי דיבר עם כינוס של קרוב ל -50 אלף קדושים אחרונים באצטדיון הכדורגל אסטדיו דה ולז סרספילד בבואנוס איירס.

1998 • אזור דרום אמריקה הדרומית

קדושים ברחבי ארגנטינה, צ'ילה, אורוגוואי ופרגוואי השתתפו ביום שירות משותף, שסימן את תחילתה של תכנית העזרה המורמונית של הכנסייה.

קדושים ברחבי דרום אמריקה חגגו את יום השנה ה -75 לכנסייה ביבשת.

21 בפברואר 2014 • בואנוס איירס

הבכור מ 'ראסל באלארד ממניין השניים עשר השליחים חזר לפארק בו הקדיש סבו את דרום אמריקה, והוא נשא תפילת מסירות במיוחד עבור ארגנטינה.

מקדש קורדובה בארגנטינה הוקדש על ידי הנשיא דיטר פ. אוכטדורף של הנשיאות הראשונה.

1 באפריל 2017 • סולט לייק סיטי

כריסטינה ב 'פרנקו, ילידת בואנוס איירס, נקראה כיועצת השנייה בנשיאות הכללית הראשית.

1 באפריל 2018 • סולט לייק סיטי

הנשיא ראסל מ. נלסון הודיע ​​על הקמת מקדש בסלטה.


המלחמה המלוכלכת של ארגנטינה והמעבר לדמוקרטיה

זו הייתה אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. בשנים 1976-1983 שלטה חונטה צבאית אכזרית בארגנטינה במה שכונה "המלחמה המלוכלכת", כאשר כ -10,000 בני אדם "נעלמו" והפרות זכויות האדם השתוללו. סבורים כי רבים מהנעלמים נחטפו על ידי סוכנים של ממשלת ארגנטינה במהלך שנים אלה נעלמו לעתים קרובות ונהרגו לפני שנפטרו מגופם באזורים כפריים או בקברים לא מסומנים. בתגובה קמה התנועה בשם "אמהות פלאזה דה מאיו", כשהיא עונדת שלטים עם תמונות ושמות של ילדיהם שנעלמו, ניצבו במחאה שקטה.

החונטה נשארה בשלטון עד שכלכלת המכתשים של ארגנטינה וניסיון לא מוצלח לכבוש את איי פוקלנד/מאלווינס מבריטניה ערערו עוד יותר את כל שמץ האמינות שנותר. מנהיגי הצבא, חלקם משכנעים מארה"ב ואחרים, פרשו מהבחירות הכלליות ב -30 באוקטובר 1983 — והתבוסה המפתיעה של המפלגה הפרוניסטית סימנה את חזרת השלטון החוקתי. למעלה מ -85% מבעלי זכות הבחירה השתתפו.

עם החזרה לדמוקרטיה, ארגנטינה וארצות הברית פיתחו מערכת יחסים דו-צדדית הדוקה מאוד, שהודגשה בביקורו של הנשיא קלינטון בארגנטינה באוקטובר 1997. ביולי 1998 הכירה ממשלת ארצות הברית בארגנטינה כבעלת ברית מרכזית שאינה נאט"ו. במרץ 2016 כיבד הנשיא ברק אובמה את קורבנות המלחמה המלוכלכת והורה על סיווג אלפי מסמכי צבא ומודיעין הקשורים לתקופה. מרטין אנדרסן, מקורב ל- ADST, כתב כתב תגובה ל- CNN בתגובה.

ג'ון בושנל כיהן כסגן עוזר מזכיר הלשכה לעניינים בין-אמריקניים במשרד החוץ, ARA, שנקרא כיום WHA (1977-1982) וסגן ראש המשימה בבואנוס איירס (1982-1987). הוא התראיין לג'ון הרטר בשנת 1997 ומסביר את המצב לקראת המלחמה המלוכלכת והטקטיקה האכזרית של הרדיקלים האלימים של מונטונרו. בהמשך הוא דן במעבר לדמוקרטיה ומתאר את שיחותיו עם כמה גנרלים וניסיונותיו לתמוך בממשלה החדשה שנבחרה, תהיה אשר תהא. רוברט ס. סטיבן כיהן כקצין פוליטי בשגרירות בואנוס איירס (1976-1977) וטוען כי ארגנטינה היא "רק עוד רפובליקת בננות", למרות קשריה לאירופה הוא התראיין לצ'ארלס סטיוארט קנדי ​​בשנת 2001.

גארי אורי שימש קצין קונסולרי בשגרירות בואנוס איירס (1976-1978) ודן כיצד ארגנטינה הייתה רק "מדינת מעבר" לארגנטינאים שהתגוררו בה הוא התראיין לקנדי החל ממרץ 2002. אנתוני פרימן הוצב לבואנוס איירס כעוזר נספח עבודה (1976-1980). הוא התראיין לדון ר 'קינצל בשנת 1995. רוברט ב. מורלי היה רכז תכנון מדיניות ARA בין השנים 1979-1982 ודן בפלישת פוקלנד/מאלווינס שאינה ראוייה לראיין אותו קנדי ​​החל מיולי 1997. ניקולס רוברטסון הוצב לארה"ב בארה"ב. בואנוס איירס כעוזר קצין לענייני ציבור (1984-1988) והתראיין לקנדי בשנת 2009.

אתה יכול גם לקרוא על חואן ואווה פרון, כמו גם את התיאור של ג'ון בושנל על הפלישה האמריקאית לפנמה. תוכל ללמוד עוד על המעבר לדמוקרטיה בצ'ילה.

הקדמה לטרגדיה

ג'ון בושנל
ARA, 1977-82 DCM בואנוס איירס, 1982-87

בושנל: בתחילת ובאמצע שנות השבעים המצב הארגנטינאי הידרדר כמעט מכל הבחינות. בשנת 1973 הגנרל חואן פרון (משמאל), ששלט בארגנטינה בשנים 1943 עד 1955, חזר מגולה ארוכה בספרד ונבחר לנשיא. אשתו השלישית, שהייתה רקדנית בר בפנמה, התמודדה כסגניתו. פרון מת ביולי 1974, ואשתו הפכה לנשיאה למרות שלא היה לה ניסיון פוליטי או מנהיג.

הכלכלה המשיכה להידרדר, והבעיות הפוליטיות והכלכליות פתחו את הדלת לגרילה של מונטונרו בראשות מריו פירמניץ '. המניעים והיעדים של מונטונרוס היו מורכבים שהם טענו שהם טרוצקיסטים או גרילה של העם.

אך רבים מתומכיהם היו מהמפלגה הקומוניסטית הנשענת במוסקבה, וכמה מחבריהם נראו מעוניינים בעיקר בכסף. הם שלחו הרבה מכספם להוואנה לשמירה, למרות שהוואנה כמובן לא הייתה ידועה כמרכז בנקאי. בסופו של דבר רוב ההנהגה ששרדה ברחה לקובה ומשם בסופו של דבר נסעה לניקרגואה כדי לעזור לסנדיניסטים. המונטונרוס היו בעלי ברית לקבוצה כפרית יותר ואף קיצונית יותר, אך קטנה יותר, בשם ERP, צבא העם המהפכני.

מונטונרוס הובילו להפגנות אלימות לטובת חזרתו של פרון. אבל, כשחזר, לא הייתה הפסקה באלימות ובחטיפה שלהם ... כמה מנהלים אמריקאים נחטפו בכופר. הם חטפו את ראש חברת התבואה והמזון הענקית הארגנטינאית, בנג 'אנד בורן, ואספו כ -10 מיליון דולר או 12 מיליון דולר. למנהלים היו שומרי גוף במנהלי יריות, שומרים, מונטונרוס ואנשים מהצד. למרות שהם ארגנו כמה פעילויות גרילה כפריות ומחנות אימונים, המונטונרוס פעלו בעיקר בערים.

עד 1975 הם היו מעורבים בקרבות יריות מול המשטרה ברוב הלילות בבואנוס איירס עם רבים מהצדדים החפים מפשע, כמו גם צבא/משטרה ומונטונרוס רבים. בואנוס איירס הפכה למערב הפרוע במקרה הגרוע ביותר. הם ירו רקטה לחדר האוכל של בית השגריר האמריקאי בלילה שבו הוא נתן ארוחת ערב לכ -70 או 80 איש. למרבה המזל, חלק מהאורחים איחרו והמסיבה עדיין לא נכנסה לחדר האוכל כשהרקטה פגעה איש לא נהרג, אך ככל הנראה הכוונה הייתה להרוג רבים.

ההפיכה הצבאית ב -1976 נתמכה על ידי 95 אחוזים מהאנשים. הצבא החריף לאחר מכן את המלחמה המלוכלכת תוך התמקדות ראשית בתשתית מונטונרו. HA [עניינים הומניטריים, לשכת משרד החוץ לזכויות אדם, הנקראת כיום DRL] תמיד תצטט את הנתונים על נעלמים ועונו כביכול על ידי הצבא.

עם זאת, בוודאי שהמונטונרוס נלחמו לפחות כמלוכלכים ועם פחות התייחסות לצופים. הרשה לי להמחיש בכמה תקריות שאני מכיר מקשרים אישיים.

לגנרל צבא אחד שהתגורר בדירה בבואנוס איירס הייתה בת, אולי בת 14, שהזמינה חבר בית ספר באותו גיל לשינה, מכיוון שאנשים לא יכלו לצאת בלילה בגלל האלימות. הילדה הזאת ניגשה, הניחה את המזוודה מתחת למיטה, ובאמצע הלילה המזוודה התפוצצה והרגה את הבנות, הגנרל, אשתו ושאר בני משפחתו והצלחת גרילה. דבר כזה משך את תשומת ליבו של הצבא. וזה לא היה מקרה בודד.

בזמן שהייתי ב- ARA [לשכת מחלקת המדינה לעניינים בין אמריקאים, שנקראת כיום WHA] בשנת 1978, תקפו המונטונרוס את וולטר קליין, שהיה מזכיר האוצר שעבד איתי באוצר והשיק את יחסינו הכלכליים עם ארגנטינה לאחר ההפיכה. . הצבא השתלט על המדינה, אך הם הכניסו צוות אזרחי לניהול הכלכלה.

ביתו של וולטר קלין הופצץ איתו ומשפחתו בו הקירות, הגג והכל ירד. מרטינז דה הוז, שהיה שר הכלכלה, שמע על הפיגוע הזה כמעט מיד והלך לאזור. הוא ראה את הנזק והחרים מנופים מאתרי בנייה סמוכים כדי למשוך את נתחי המלט הגדולים כדי להציל את המשפחה. וולטר לא נפגע קשה. ילד אחד נפצע קשה מאוד ועדיין סובל מהתקיפה. ולמשפחת קליין היה מזל! …

הפעילים הצבאיים היו אוספים אנשים שלדעתם נמצאים בתשתית הגרילה, שרובם היו בתשתית אך חלקם לא, ואנשים אלה לעולם לא יראו שוב. הם יעונו כדי למצוא מה הם אנשים אחרים בתשתית. חלקם הוצאו ממטוסים לאוקיינוס ​​רובם נהרגו ונקברו.

נשים בהריון שנעצרו יוחזקו בכלא עד לידת התינוק. אז הם עלולים להיעלם, והתינוק ייקח על ידי משפחה צבאית או מישהו שקשור לשירות המודיעין שרוצה לאמץ תינוק.…

"הם מצאו מספר גופות שנערמו בשדה ופוצצו ממש"

רוברט סטיבן
קצין פוליטי, שגרירות בואנוס איירס, 1976-1977

סטיבן: זה היה בעצם… התמוטטות במצב הפוליטי. בארגנטינה היו אותם סוגים של מחזורי ממשלות ואסונות כלכליים שהיו אופייניים למקומות כה ארוכים כמו איטליה.

ההערה הידועה מאוד היא קלישאה כזאת אבל היא נכונה, שלארגנטינה יש משאבים. זו אחת המדינות העשירות בעולם, ועד שנות העשרים בערך נחשב ארגנטינה לאחת המדינות העשירות והמבטיחות בעולם. ומכיוון שהוא מאוכלס על ידי ארגנטינאים, זה היה אסון. שוב, גם היום יש להם בעיות עם קרן המטבע הבינלאומית [קרן המטבע הבינלאומית].…

שום דבר לא השתנה בארגנטינה, וחוויית פרון, כמובן, לא חשפה אותם לשלטון דיקטטורי שם. אני חושב שבזמן שהצבא הארגנטינאי החליט לזוז, הם הרגישו שהמדינה שוב נמצאת במצב הרסני הזה וצריך לעשות משהו.

יש לי דעה פרטית, שמעולם לא ראיתי אותה מבוטאת על ידי אף מלומד או מישהו מוסמך יותר, שאולי הצבא הארגנטינאי קיבל השראה ממה שהם ראו שקורה בצ'ילה, שהם ראו את עמיתיהם מעבר לגבעות משתלטים על להצלחת הכלכלה, לפחות במונחים קלאסיים של תוצרת עתודות מטבע חוץ, וכי אולי הם יכולים לעשות את אותו הדבר עבור ארגנטינה.

ובכן, הם לא היו אותם אנשים וזה לא עבד בארגנטינה. בעיני התרבות היא חלק גדול ממנה. You’re talking about Mediterranean culture, which has a different outlook on life and efficiency in government than, say, the Teutonic or Anglo-Saxon culture, just a very different thing.

Whereas Chile today is stable and economically in pretty good shape, Argentina is not. I think the Argentina military may have deluded themselves into the idea that they could do the same thing the Chilean military had done. Of course, there was also the terrorist factor, the fact that people were being assassinated in Argentina.…

We had considerable security precautions as Americans moving around in Argentina than we had ever had in Chile. The Argentine military were much more brutal, openly so. One of the worst examples we saw of that was – I forget the exact circumstances – they found a number of bodies of people who had been apparently killed by the Argentina military police piled in a field with a large charge under them and literally blown up. There were body parts all over the field.

And everyone said, “What on earth! What are they trying to signal to their people and to the world?” And the basic signal, we all agreed, was very clear: “We’re in charge. We can do any damn thing we want, and if you don’t behave yourself, this is what’s going to happen to you.”

The business of tossing people out of aircraft: we all like to think at least that they were heavily drugged or dead before they were thrown out, but who knows? But bodies started washing up in the River Plate estuary in Uruguay, and the Uruguayans complained, “What in the hell is going on here? We don’t want these bodies washing up on our shores.”

This was a government that didn’t even care enough to fly coroners out to the bodies to bring them back in. That resulted, of course, later – a different subject entirely — in the Falklands War when the Argentine military, losing popularity, seeing that the opposition was increasingly gathered its strength, desperately reached for the old classic idea: find an external enemy, and thought “If we invade the Falklands, we will get our people united behind us.”

It was the disaster that brought them down and ended them all in jail with trials and so on….

“Chile was ideological, like Spain, but Argentina was just another banana republic”

I think my own impression of it was that we were less involved [in Argentina]. We had been deeply involved in what was happening in Chile because of the Allende government and so on.

In Argentina it was more sort of a normal distance. We were interested, but I don’t think we were as much involved. My impression has always been, both from what I’ve read since and what I knew then, that we were not really involved in the coup. I have no idea whether we even knew it was coming.

But it was just sort of a little bit more laid back, watching what they were doing and scratching our heads trying to figure it out at times. Yes, protesting the human rights abuses when we could. Americans were not as directly affected. I don’t think that any Americans were killed over there. Very few Americans gave a damn what went on in Argentina. The government didn’t focus on it, the press didn’t focus much on it….

Chile was ideological, like Spain, but Argentina was just another banana republic. Who’s in, who’s out, so what? They’d had the military in before. The governments changed. It just didn’t excite people as much as what happened over in Chile.

Chile in a sense to me – I probably would get thrown out if I talked about this among certain circles — Chile was a serious country, and what happened in Chile made a difference to people. It was important, I think, that Chile be restored to democracy. In Argentina, what happened, so what? In a year or two it would change anyway, and they never had been able to govern themselves very well, so what did we really expect?

In Chile we had seen the loss of a long democratic tradition of good self-government. In Argentina we didn’t see that at all we just saw another example of a takeover or misuse of power and the country stumbling from crisis to crisis. It was a different atmosphere.…In Chile I had had three sort of assigned portfolios and I knew them specifically. In Argentina, as I recall, we reacted more ad hoc, whoever happened to have the time to write the latest report or follow something….

Even when the military were in, the political parties were still important. They were never formally dissolved. I remember going to receptions where the politicians all talked who was up and who was down and who was involved with the military and who was not, again quite different from the situation in Chile, where the politicians were literally for the first year or two out of sight. They kept very carefully out of sight. In Argentina, no — life continued on much more normally.

The people who had changes in their lives were largely on the left, those the military had identified as dissident or problem makers. The embassy was not as polarized, as I recall. The embassy in Chile was quite polarized, the military and some of the [Central Intelligence] Agency people and some of the others. That didn’t happen in Argentina, partly because the passions were so much less….

Did the Argentineans look to Europe more than to the United States? I think so, yes. The connections were very much there. There were very few Americans other than some businesspeople there. They looked back to Spain, to Italy, to other countries.…

It was interesting to me to see in Argentina, also in Chile and other countries but emphasized in Argentina, the communities that were there, the country club which is the one for the British community, and there’s another one that was specialized for the Italians and there was another for the Spanish, and there was a Jewish club. They were not exclusive but clearly it was a community’s center, and Argentina was very much a collection of communities rather than an integrated nation, which I think is one of their problems…

My impression has been though that labor was extremely politicized in that country. It is in many Latin American countries, but there particularly labor tends to be an arm of a political party, the labor union will be an arm of a political party rather than a real, what we call, independent labor union. There are some in this country would say the AFL-CIO is an arm of the Democratic Party, but down there it really is. The labor union would be integrated pretty much. …It affected those who were affected, in the sense that if your son was taken or your family was involved in the political activity and they were targeted, yes, you were affected.

But I don’t think that it was something that affected the majority of Argentines. The man in the street wasn’t being beaten up by the police, and these were the students or the young people who were in trouble and there weren’t that many of them. Many of them had lost, I think, a great deal of sympathy because of assassinations and kidnappings and things.

There was some attitude I remember hearing once from someone I thought was a very liberal-minded Argentine when somebody had just been found assassinated and disappeared, “Well, he had it coming. They were troublemakers.” It wasn’t that it affected such wide numbers of people. They were more worried about their economic, I think, than their political situation.

They didn’t like the publicity, of course. בואו נודה בזה. Many of them were humane people after all, and they didn’t like to see people being killed or tortured. I don’t think the majority of Argentines would have overthrown their arms because of that type of thing. The thing which the Argentine military did which forced them out of power was the stupid war in the Falklands. The dumbest thing they ever did.…

“These were people who never had Argentine passports, who had resided for generations and still had these European passports”

Gary S. Urey
Consular Officer, Embassy Buenos Aires, 1976-1978

USREY: Only until quite late in my tour did we become fully aware of the dirty war that had been going on almost this whole period. That they had been putting away their own people. I got involved in that.…

The junta, after getting much bad international press, had decided to give this much talked about derecho de opcion, right of option, which effectively meant that if you were a political prisoner, and you didn’t have outrageous charges against you, if you would give up your Argentine nationality, and agree to exile yourself permanently from the country, the right of option, you could leave, if another country would take you.

I found myself going into jails interviewing people, to see if they would be eligible to come to the U.S. So, I got some great reporting and stories to end on. The present conditions, and so on. That began to cloud the whole experience.…

Oddly enough, you had a lot of Argentines, itself a target of immigration from Europe, doing secondary immigration to the U.S. It was very, very interesting. I always thought that was the big difference between Argentina and the U.S. in many ways. You had many, many people in Argentina with Spanish passports, or Italian passports, or German passports, who had lived there several generations, whereas in the U.S., there was always an urge to become an American. Argentines were always going back to the madre pais [“mother country”].

Argentina was never really home. It was a sort of transit place.…These were people who never had Argentine passports, who had resided for generations and still had these European passports. I always felt it was greatly to the discredit of Argentina. You had to feel that this was a bad blot on their part. This was supposed to have been one of the great American republics, and it was falling apart. But, the living was so good, the weather was good, the buildings and the architecture were magnificent. The food was superb. The people, like you say, you never saw so many clear eyes and white skin. It’s the biggest white city I have ever been in, including Europe. When you go to Paris, you see people of all colors. This is 12 million white people, with only an occasional dark Brazilian on the street. It was an astonishing big pool of human resources, not doing particularly well.

Human rights policy

Anthony Freeman
Assistant Labor Attaché, Embassy Buenos Aires, 1976-1980

FREEMAN: By now, the human rights policy of the Carter Administration was in full swing and there were strong denunciations out of Washington concerning the violations of human rights in Argentina.

The first signs of a human rights policy actually had surfaced a bit earlier in the Nixon Administration when I was in Sao Paulo, and I had gained some experience as political officer cultivating middle-class liberal opponents of the military regime in Brazil, expressing U.S. concern about the heavy-handed military repression there.

But the Carter Administration’s strong emphasis on human rights policy was not the only U.S. interest in Argentina. We didn’t want to see the leftist guerrillas tortured to death and then “disappeared” in secret operations, let alone innocent civilians labeled as terrorists, arbitrarily detained and then disposed of in the same way, but I believe we recognized it was in the U.S. interest to see the guerrilla threat eliminated. We wanted the guerrillas dealt with by rule of law and some semblance of due process. When I say “we” I mean the U.S. government.

It’s conceivable there may have been some people in the Administration in Washington who harbored a more benign view of Argentina’s rebellious youth, but professionals in the State Department (and certainly the Pentagon) saw the guerrillas as a threat to U.S. interests in Latin America. The political model they appeared to vaguely espouse was some kind of collectivist or totalitarian society, whether of the radical left or right or some hybrid thereof, and they used terrorist methods.

They were the enemies not only of the current military dictators of Argentina, but also of the liberal democratic tradition in Argentine political history, represented by the civilian governments Argentina had known in the past. They were clearly anti-American. If they ever succeeded in attaining power, there was no doubt they would take Argentina on an anti- American, “anti-imperialist” path, whether directly into the Cuban-Soviet orbit outright or into the “non-aligned” camp. And so it was in our interest to see them defeated, but we preferred this done by civilized rules and not the way the Argentine military and police were doing it.

As far as I can remember, however, U.S. concern over the latent threat represented by the insurgency was not articulated publicly. This may have been signaled or intimated in informal (and possibly even unauthorized) conversations between Embassy staff and Argentine government and military officials, but I don’t think publicly. I would need to research this to be sure my reflections on this point are accurate but, officially, I think, the U.S. took a hands-off posture as to this internal rebellion in Argentina and the government’s decision to defeat it militarily, except to express concern over the human rights aspects.

The Argentine counterinsurgency was carried out in good, Machiavellian fashion. I had the notion of a great deal of deception going on and imagined there were operations where Army units pretended to be from the Navy, or vice versa, just to hide their unit’s identity and defend themselves from any future acts of retribution (or justice). The intelligence services would hire thugs, who did a lot of the underground killing that went on. “The Dirty War” as they called it.

The French had started this kind of thing in Algeria, I think, and I suspect the Argentines had learned from the French how to do it. This was their operating style, and there were trade union elements right in the middle, either on one side or the other. Some of the labor leaders were suspected of harboring sympathy toward the guerrillas and some were with the government, or at least they were against the guerrillas.

The Malvinas/Falkland Crisis – The Beginning of the End

Robert Morley
ARA Policy Planning Coordinator, 1979-1982

MORLEY: Let me say that we understood and for some time had followed closely the dispute between Britain and Argentina over the Malvinas/Falklands issue. Negotiations had reached a dead end.

But no one really expected that the Argentines would actually invade and occupy the islands. It was a total surprise. When it happened, few believed that the Brits had the will or the capability to take the islands back….

It was viewed as a gambit by the government of Argentina. The government of Argentina had lost a lot of its credibility and a lot of its influence, a lot of its support among the Argentine people. We felt at the time that the seizure of the islands by the Argentine military was an attempt to restore the popularity of the Argentine government, to give it a new lease on life.

I think that this assumption was correct. I remember reading reports from our embassy in Buenos Aires that the people of Argentina apparently supported very strongly the invasion. There were big demonstrations in front of the presidential palace and elsewhere in favor of this decision by the military government.…

Britain had laid its prestige on the line, while an Argentine withdrawal would mean the demise of the military regime in Buenos Aires….

The British invaded and took the [islands] back. The Argentines seemed ill-prepared to resist the British. Reportedly, after their successful seizure of the islands, the Argentine Government had decided to withdraw their invasion force and replace it with units of lesser quality. Less capable garrison type troops were sent to the islands to maintain control. So, I don’t really think Buenos Aires expected a serious military response on the part of the British.

A lot of Latins viewed the government of Argentina as undesirable. On the other hand, a number of the governments of South America at least were military at the time. So the responses, the reactions of the various governments of South America, which were the key to the whole thing, ranged all over the place. I think it can be said that the Chileans and probably the Uruguayans tended to lean toward the British, although not actively supporting the British. The Peruvians, if I remember correctly, actively supported the Argentines, providing military equipment. The Brazilians stayed studiously neutral. So, there was a wide range of responses from the South American governments for whom the crisis was most germane.

In many cases, it was for reasons perhaps unrelated to the Malvinas/Falklands crisis itself. Argentina and Chile were traditional enemies. So, if Argentina was in trouble, at least diplomatically, the Chileans were going to lean toward whoever was giving Argentina problems.

There are a lot of historical ties between Uruguay and Great Britain that probably influenced that government to take at least a benign view toward British activities in the area.…

It became evident to the Argentine public that the military not only couldn’t handle economics and politics and didn’t have a decent human rights record, it couldn’t even do what they were supposed to be experts at — that is, conduct an effective military campaign. So, they lost all credibility as a result of their adventurism.

As the outcome of the conflict became clearer, our assumption was that it would strengthen our hand in terms of restoring democracy to Argentina. This is what we were saying to the seventh floor [of the State Department, where the Secretary and other senior officials have their offices] and to the White House in position papers, that there was some good coming out of this. It probably hastened the demise of the Argentine government and a return to democracy. That’s what happened.

Free Elections and the Transition to Democracy

John Bushnell
DCM Buenos Aires, 1982-87

BUSHNELL: Although the military government greatly increased its prestige and mandate with the invasion – thousands were dancing in the streets of Buenos Aires – all that gain and much more was lost with the military’s defeat. The military not only had to change its leaders, but it had to call for elections and begin the process of turning the country back to the civilian politicians.

Q: And Galtieri [Leopoldo Fortunato Galtieri, Argentine general and President of Argentina from December 1981 to June 1982, during the last military dictatorship known officially as the National Reorganization Process] was out on his ear pretty soon, succeeded by Bignone?

BUSHNELL: Yes, the military was defeated and in trouble domestically. The tradition in Argentina was that the military would take over, rule for two or three years, and then turn the government back to the civilians. This scenario had happened in a repetitive cycle for nearly a hundred years since the emergence of middle-class political parties. Before that the military just ruled most of the time. General Reynaldo Bignone was appointed essentially as a caretaker to prepare for and hold elections.

Q: There was an election on October 30th of 1983, and his job was to prepare for the election?

BUSHNELL: He announced, almost as soon as he came in, they were going to have elections and then set the time and opened up the political process. It was a free and open campaign and election.…

The main issue was: Would the military allow a free and open election and would they allow the person elected to take over even if it were the candidate less sympathetic to the military? There are two major parties in Argentina: Peronists, the party established by Juan Peron in the 1940’s and supported by most labor organizations and Radicals, largely a party of the urban middle-class. The Peronists are often authoritarian, and the military were more comfortable with them.

[Peronist] Italo Luder was the candidate, a moderate lawyer. The Radical ticket was headed by Raul Alfonsin. The election was free, and there was plenty of debate. Various groups tried to get the U.S. involved or present us as favoring one candidate or the other. My challenge was to support the return to democracy but to be absolutely neutral between the candidates. We had to be careful about even visiting candidates to avoid speculation on a possible U.S. role.

The opinion polls leading up to the election indicated that it would be close, but most polls showed Luder winning. There were no significant problems on election day. I drove around the city and saw several polling places. At some there were long lines in late morning and early afternoon….

Luder was favored but there were some pundits who thought the Radicals could win. In a country team meeting not long before the election, I did an informal poll of what officers guessed the outcome would be. Of course, political officers did not count any more than consular and administrative officers. The majority thought that Luder would win, which is where I put my hand up, but a significant minority, maybe a third of the country team thought Alfonsin would win.…

One of the challenges for the Foreign Service is to use all the tools of quiet diplomacy effectively to attain our objectives when there is not a crisis and there is not much if any guidance from Washington. The U.S. objective in Argentina for years had been a return to democracy. We didn’t really care who won, but we wanted the election to happen, and we wanted the elected person to take over.

The threat was that the military would either stop the election or, more likely in my view, not allow Alfonsin to take over if he won.

Thus I tried to mobilize all the resources of the country team to encourage compliance with the electoral process. For example, our military officers, both the attachés and the military group personnel, stressed to their counterparts how essential moving to an elected government was to normalizing our military relationships and restoring the supply line of spare parts for the American equipment which was the backbone of the Argentine

I used my contacts with the Radicals to suggest that they make contact with military leaders to give them confidence that a Radical government would not try to eliminate the military as an institution. Many Argentines did not consider us a friendly country at that time, but we at least had a lot contacts through whom we could get our message across and plant seeds that might strengthen the democratic process.

I went out of my way in my first year in Buenos Aires to meet most of the senior military officers, including some who had retired. I mentioned [photo at right (Corbis), President of Argentina from March to December, General Roberto] Viola, whom I’d seen with Haig in Washington, who was then retired. He would come to my house for lunch, just the two of us, and he would tell me what the senior military were thinking. He could also plant ideas with the active-duty military, because, after all, they all worked for him at one time.

By the end of 1982 the attachés could attract middle-to- senior level officers to their parties. I often went to these parties to meet these officers and advance my own understanding of what they were thinking. I developed a number of examples of how civilian control of the military in the U.S. benefitted the military, and I repeated these, it seemed endlessly. I also cultivated several civilians who, although they held no official position, were close to the most senior military.

“The general was mulling whether the military could live with an Alfonsin government”

About a week before the election, a businessman Peronist, who had been to my house several times, called me and said the First Corps commander really needed to meet with me. Argentina is divided into four corps, which are regional army headquarters, and virtually all fighting forces are directly under the control of one of the corps commanders. The First Corps is the most powerful for two reasons.

First, the corps is headquartered in the Buenos Aires suburbs and is responsible for the capital of the country, the site of government and the richest area. Second, the armored division which had most of the tanks was part of the First Corp traditionally any coup would be led by the armored division and the elite troops stationed in and around Buenos Aires.

I had not met the First Corps commander, who had a reputation of being hardline and not moving outside his immediate military circle. I agreed to meet him at his headquarters at his convenience. I knew he had something serious to discuss when the intermediary came back with an invitation for me to have dinner alone with the general in his personal quarters. This dinner a week before the election was the only time in my five years in Argentina that I dined alone with an active-duty general in his personal quarters. It was a difficult moment, a real test of quiet diplomacy.

It was clear, once we quickly got over the formalities, that the general was mulling in his mind whether or not the military could live with an Alfonsin government. I could tell that he was under a lot of pressure from other military officers who thought a Radical government would be a disaster.

He wanted me, first of all, to assure him that Luder was going to win. Of course, there was no way I could. I said Luder was my guess, but elections are tricky things and you can’t tell.

He went through all the problems a Radical government might create for most of dinner. I mildly countered some of these, but it was clear the concern was more emotional than analytical.

Finally, I said to him I really didn’t understand, although I’d been listening carefully and was sympathetic, why he was so concerned.

I said, “It is my observation that Alfonsin and the Radicals don’t have any guns and that you, the army, have all the guns, and after the inauguration Alfonsin still would not have any guns. You will have all the guns. So Alfonsin’s options vis-à-vis the Army are limited. If he is elected, he’s got a popular mandate you can’t just disregard him officers will have to leave civilian positions the Army budget may be cut some, but you have a strong position, and you should have confidence in the Army’s position.”

He explained that the military had had to throw out every Radical government in the history of Argentina, and he said he did not think the Radicals had changed they hate the military. I said I was quite sure the Radicals had changed in one respect. The Radicals were at least as aware as the military how all previous Radical governments had ended, and they would work hard to complete their five years.

I was able to tell him that I had discussed this issue with several Radical leaders, but not Alfonsin himself, and they knew they would have to work with the military to strengthen the institution in the light of recent events.…

Quickly after he was elected in October 1983, Alfonsin named his cabinet or at least much of his cabinet, and he named his main political operative, who really won the close election for him by organizing supporting groups in the provinces, as Defense Minister.…Borras was his name.

As soon as he was named, I invited him to a private lunch at the DCM residence (I seldom used the Ambassador’s residence to entertain when I was chargé except for the largest functions). He started right off by saying he knew nothing about what a Defense Minister does. He was a politician, and a good one I might add, a builder of compromise and coalition.

Alfonsin had said to him, “Our biggest problem is the military, so I’m going to put my best man in the Defense Ministry.” We talked extensively about how to organize the Ministry, how civilians might relate to the military command structure, and how gradually to take control, recognizing that the military has the guns. He came to lunch several times because he said our discussions gave him ideas. I noticed that he smoked one cigarette after another although he did not otherwise appear to be a nervous man.

The new government had major economic problems the military issues were very difficult, especially the question of punishing the military for past human rights abuses. Moreover, the Radicals had been out of power for a long time lots of Radicals wanted jobs, and not all of them were honest. The U.S. had major interests riding on the way they solved these problems.

This type of situation is where an embassy, through what we might call traditional non-crisis diplomacy – by what people on the ground can do that people from a distance can’t do – can make a big difference. That’s why I wanted to develop relationships to promote civilian control of the military.…

“Argentina really had institutional and political problems”

Nicolas Robertson
Embassy Buenos Aires, Assistant Public Affairs Officer, 1984-1988

ROBERTSON: All this democratization in Latin America is sort of old hat now everybody assumes that you will have elected transitions. Before 1982, though, the Argentine military government was really, really awful. And not only did it look awful you didn’t see any hope, nothing that could get them out of there. Then all of a sudden Argentina had a transition, the Peronists didn’t win, the Argentines became briefly reflective and self-critical. There was really serious discussion about how they came to this path of economic collapse and political stasis.…

The government dealt with the disappeared and the stolen children, but it was only one of many issues. I remember that the Madres de la Plaza de Mayo were in President Alfonsin’s office harassing him about something and they said he should devote all his time to resolving the cases of the disappeared.

He replied that there was a country to run, and there were other issues to deal with as well. And it was painful — even at that time, there were people who didn’t believe that their children had died. They charged that they were being kept in a camp by Alfonsin for some reason, a camp hidden in Patagonia. It ceased to be a rational legal issue for a certain number of people. And, of course, one of the sad things about the Kirchner government is their attempts to re-vindicate the Montoneros.

Argentina really had institutional and political problems. I mean, they had to sort out how you actually run a democratic system, what can you do, what you can’t do. And there are two elements of our focus down there and one was economics, the second was developing democratic institutions.


Policy & History

The United States established diplomatic relations with Argentina in 1823 following Argentina’s independence from Spain. The bilateral relationship between the United States and Argentina is based on shared interests including science and technology, education, trade, regional peace and stability, non-proliferation, cultural exchanges, human rights, and social inclusion. The Government of Argentina shares U.S. national and international security goals through participation in international peacekeeping operations and advocacy for the non-proliferation of weapons of mass destruction.

U.S.-Argentine cooperation includes science and technology initiatives in the fields of space, peaceful uses of nuclear energy, agricultural research and biotechnology, medicine, and the environment. The first bilateral joint science and technology working group meeting was held in 2010 a follow-up meeting was held in 2014. In 2011, the United States and Argentina signed an agreement on the peaceful uses of outer space, and in 2015 NASA and Argentina’s space agency (CONAE) signed a bilateral agreement related to heliophysics. The United States and Argentina also have a binational energy working group.

There is an active Fulbright Commission in Argentina which oversees educational exchange scholarships in Argentina and in the United States.

יחסים כלכליים דו -צדדיים

The United States is one of Argentina’s largest trading partners with a historic high of $23 billion in trade in goods and services in 2012. U.S. exports to Argentina include machinery, oil, organic chemicals, and plastic. U.S. imports from Argentina include mineral fuel and oil, aluminum, wine, iron and steel products, and preserved foods. The two countries have signed a bilateral investment treaty, and more than 500 U.S. companies are among the top investors in the country with nearly $20 billion invested in Argentina as of 2013. U.S. direct investment in Argentina is mostly in industry/agriculture, natural resources, finance, and services. In 2007, the U.S. and Argentina modernized a bilateral civil aviation agreement to update safety and security and provide for more-frequent flights between the two countries, allowing for increased volumes of tourism and business travel.

Argentina’s Membership in International Organizations

Argentina and the United States are active participants in many of the same international organizations and forums, including the United Nations, Organization of American States, International Atomic Energy Agency, the G-20, and the World Trade Organization. Argentina completed its eighth rotating membership as a member of the UN Security Council at the end of 2014.


The Rise of New Latin American Socialism

Argentina could be considered one of the more socialist countries in Central or South America. Other countries, notably Ecuador, Cuba, Bolivia, and Venezuela, have strong ties to socialist movements. Some of Argentina's neighbors are less socialist, and these include Chile, Uruguay, Colombia, and Saint Lucia.

The Latin American region has a long history of populist, socialist, and communist movements. For example, the political waves led by Salvador Allende in Chile, the National Liberation Army in Colombia, and Che Guevara and Fidel Castro in Cuba. By the fall of the Soviet Union in 1991, however, most of these movements had petered out.

This modern wave of Latin American socialism can be seen as a direct response to failed attempts at international development efforts by supranational organizations such as the International Monetary Fund, or IMF, in the 1980s and 1990s. During this period, many countries in the region leaned on foreign loans, printed large quantities of money, and focused on their respective balances of trade. These policies were subsequently blamed for poor economic performance and rising levels of inequality, according to the Gini index.

No country declined as rapidly or as severely as Argentina. In 1989 the average inflation rate in Argentina approached 5,000%, and in March 1990 it peaked at over 20,000%. The country defaulted on its loan obligations, and international investing dried up.


A Brief History of Argentina

Before Europeans came to Argentina it was thinly populated. In the Northwest, people grew crops such as potatoes and squash. They sometimes lived in walled towns and they used metal and made pottery. However, most of the indigenous people lived by hunting animals and gathering plants. They continued their hunter-gatherer lifestyle until the late 19th century.

Europeans arrived in what is now Argentina in the 16th century. In 1516 Juan de Solis reached the River Plate but he was killed by the natives. He was followed by Sebastian Cabot who reached the River Plate area in 1526. Then in 1536 Pedro de Mendoza led an expedition to the area and he built a fort. However, the Spaniards were forced to withdraw by hostile natives.

Nevertheless later in the 16th century, several towns were founded in the Northwest of what is now Argentina. Buenos Aires was founded in 1580 to give access to the sea. Yet the southern part of Argentina was left in the hands of the natives. Finally, in 1776 a new Viceroy of the River Plate was formed with Buenos Aires as its capital.

In 1806 the British captured Buenos Aires but they were forced to withdraw. In 1807 they attacked the city again but they were repelled. Nevertheless, links between Argentina and Spain weakened in the early 19th century especially after 1808 when Napoleon forced the Spanish king to abdicate and made his own brother king of Spain. Finally, on 25 May 1810, the Viceroy was deposed and a junta took control of Argentina. However, the junta did not break all links with Spain until 1816. The United Provinces of the River Plate was declared on 9 July 1816.

At first, the United Provinces consisted of what is now Argentina, Bolivia, and Uruguay. However, the new state was bitterly divided between unitarists who wanted a strong central government and federalists who wanted a loose federation of provinces.

Eventually, in the 1820s the new state broke up. Bolivia became independent in 1825 and Uruguay was created as a buffer state between Argentina and Brazil in 1828 after a war between the two countries.

In 1835 General Juan Manuel de Rosas became dictator of Argentina. He was a federalist but ironically he introduced a strong (and repressive) central government. However, Rosas eventually alienated many people in the provinces, and in 1852 a rebellion removed him from power.

Until the late 19th century the natives of Southern Argentina lived in their traditional way. However, in 1879 General Julio Rica led an army to conquer them. The Conquest of the Desert was over by 1880.

Meanwhile, the first railroad in Argentina was built in 1857. It was followed by many others. By 1900 there were over 10,000 miles of railroad in Argentina and by 1912 over 20,000 miles. The railways made it much easier to transport produce to the coast for export. Argentina exported meat, wool, and grain and by 1900 she was the richest country in South America.

Meanwhile, the population of Argentina boomed partly due to immigrants from Spain and Italy. By the end of the century, the population of Argentina was about 4 million.

In the 1920s Argentina was the 7th richest country in the world. However Argentina, like the rest of the world, was affected by the Wall Street Crash.

In 1930 the army staged a coup and General Jose F. Uriburu became president of Argentina. Uriburu called an election in 1931 (although a major party, the Radical Party was banned from taking part). Another election was held in 1937. Despite many accusations of electoral fraud, Roberto Ortiz became president with Ramon Castillo as vice-president. Ill health forced Ortiz to hand over power to Castillo in 1940. However, in 1943 the army staged another coup.

In January 1944 Argentina severed diplomatic relations with Germany and Japan. Finally on 27 March 1945, Argentina declared war on Germany. n After the 1943 coup Juan Peron gradually emerged as the leader. In 1946 he was elected president. Peron introduced a number of welfare measures and nationalized industries. Peron was re-elected in 1951 but he gradually lost support. In 1955 a revolution called the Revolution of Liberation forced Peron to flee abroad.

Several short-lived governments followed. In 1958 Arturo Frondizi was elected president of Argentina but the military removed him in 1962. More elections were held in 1963 and Dr. Arturo Illia became president. The military removed him in 1966.

However military dictatorship did not bring peace. In May 1969 rioting broke out in Cordoba. The unrest spread throughout Argentina. Meanwhile, inflation raged.

Yet in 1973 the army allowed more elections and the Peronists (supporters of Peron) won. A Peronist called Hector Campora became president. Peron then returned from exile and Campora resigned to make way for him. More elections were held in September 1973 and Peron became president. However, Peron died in 1974 and his widow Isabel Peron took power. Under her rule inflation and unrest continued. Finally, in March 1976, the army seized power again.

Argentina then suffered a brutal military dictatorship during which thousands of people ‘disappeared’ during a ‘dirty war’. Meanwhile, inflation continued to rage and Argentina became heavily indebted.

In the early 1980s, despite the repression protests spread across Argentina. To try and divert people’s minds from their problems the junta invaded the Falkland Islands on 2 April 1982. However, the war turned into a disaster when the British quickly recaptured the islands.

Meanwhile, the Argentinean economy was in dire straits. Eventually, the junta allowed elections in October 1983. Raul Alfonsin took office on 13 December 1983.

However, Alfonsin was unable to solve the problem of hyperinflation in Argentina despite austerity plans introduced in 1985 and 1987. In 1989 Alfonsin handed over power peacefully to the next elected president Carlos Saul Menem. During the 1990s Menem managed to curb inflation and he privatized industry.

In 2001-2002 Argentina suffered a severe recession. However, the economy then grew strongly for a few years. Today the economy of Argentina is growing steadily.

Meanwhile, in October 2007 Cristina Kirchner became the first elected woman president of Argentina. Then in 2015, Mauricio Macri was elected president. In 2020 the population of Argentina was 45 million.

בואנוס איירס


צפו בסרטון: מיטב הטיולים בטוקומן . ביקור במחוז הקטן ביותר בארגנטינה!